תנ"ך על הפרק - שיר השירים ה

מאת: רבותינו זכרונם לברכה , ר' ברוך הלוי אפשטיין

באתי לגני. מהו באתי לגני, אומרים ישראל לפני הקב"ה, וכי יש בעה"ב שיעשה סעודה לאורחים ולא יסב עמהם, הדא הוא דכתיב (ד' י"ז) יבא דודי לגנו ויאכל פרי מגדיו, באותה שעה בא הקב"ה לגן עדן ומיסב עמהם, הדא הוא דכתיב באתי לגני וגו'.
(שם שם) באתי לגני. אמר ר"ש בר יוסנה, באתי לגן אין כתיב כאן אלא לגני – למקום שהיה עקרי מתחלה, הדא הוא דכתיב וישמעו את קול ה' אלהים מתהלך בגן ^אר"ל כי מתחלת בריאת העולם היתה הכונה והתכלית להשרות שכינתו ית' בעולם זה התחתון, ורק לאחר חטא אדה"ר והדורות שאחריו עלתה השכינה כביכול ממדרגה למדרגה למעלה [עיין במ"ר בראשית פרשה י"ט], ועתה כששב להשרות שכינתו בישראל בגמר בנין המקדש באהבה וחבה יתירה הוא אומר באתי לגני – למקור שהיה עיקר תכליתי מתחלה מראש ומקדם, וזהו גם באור דרשה הבאה. .
(מ"ר) באתי לגני. א"ר יהודה ב"ר סימון, לשעבר היה הקב"ה מקבל הקרבנות מלמעלה, דכתיב וירח ה' את ריח הניחח, עכשיו מקבל מלמטה, הדא הוא דכתיב באתי לגני אחותי כלה אריתי מורי עם בשמי ^בעיין מש"כ באות הקודם וצרף לכאן. .
(מ"ר) אחותי כלה. אחותי – שנתאחו לי בגלות ^גשנתדבקו לי, מלשון מאחים את הקרע. כלה שנתכלו בגלות, כמש"נ (תהלים מ"ד) כי עליך הורגנו כל היום, לפיכך עתיד לקראם אחותי שיהיו אחויים אצלו, כלה – כמש"נ (ישעיה ס"א) וככלה תעדה כליה.
(מ"ר פ' נשא פ' י"ג) אריתי שרי וגו'. אריתי מורי עם בשמי, שנתמררו בגלות והיו מבשמין עצמן בקדוש שם שמים, לכך עתיד הקב"ה לענגם בגן עדן ולקטר לפניהם מן כל הבשמים ^דהוא ע"פ מ"ש צדיקים יושבים בג"ע ונהנין מזיו השכינה, ע' ברכות י"ז א'. .
(שם שם) אכלתי יערי עם דבשי. אמר הקב"ה, לפי שהערו ישראל נפשם למיתה בגלות, כמש"נ (ישעיה נ"ג) תחת אשר הערה לשת נפשו והיו עוסקים בתורה המתוקה מדבש, לפיכך עתיר הקב"ה להשקותם יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית ולהרחיצם בנחלי חלב, אכלו רעים אלו ישראל, אלו בעלי מצות, שתו ושכרו דודים אלו תלמידי חכמים ^ההמשתה היא מעלה יתירה מאכילה, שכן עיקר סעודה נקראת בשם משתה, כמש"כ ויעש משתה, עשה המלך משתה, ולכן יחס הלשון אכלו רעים לסתם ישראל בעלי מצות, ושתו ושכרו דודים לת"ח. .
(שם שם) אכלו רעים וגו'. א"ר ינאי, משל למלך שעשה סעודה וזימן אורחים אצלו והיה מחזיר עליהם ואומר להם יערב לכם ויבסס לכם.
(מ"ר) אכלו רעים וגו'. הובא בדרשה יבא דודי לגנו וגו', סוף פרשה הקודמת. אני ישנה ולבי ער. אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה, רבש"ע, אני ישנה מן המצות ולבי ער לגמלות חסדים, אני ישנה מן הצדקות ולבי ער לעשותן, אני ישנה מן הקרבנות ולבי ער לק"ש ולתפלה, אני ישנה מביהמ"ק ולבי ער לבתי כנסיות ולבתי מדרשות, אני ישנה מן הקץ ולבי ער מן הגאולה, אני ישנה מן הגאולה ולבו של הקב"ה ער לגאלני, והיכן מצינו שהקב"ה נקרא לבן של ישראל דכתיב (תהלים ע"ג) צור לבבי וחלקי אלהים לעולם ^וחשיב כאן כל הדברים שהנפש הישראלי משתוקקת להם ורק סבות שונות תניאוהו מהם, אם סבת היצה"ר או סבת דוחק המעמד והפרנסה וכדומה. ומפרש אני ישנה, ר"ל אע"פ שאני ישנה מן המצות מסבת היצה"ר אעפ"כ לבי ער לגמילות חסדים, שדבר זה בא בטבע נפש ישראל, וכמ"ש ג' סימנים יש באומה זו גומלי חסדים וכו', וכ"א באחאב (מ"א כ') כי מלכי בית ישראל מלכי חסד הם, ור"ל אע"פ שעבדו עבודה זרה בכ"ז מלכי חסד הם בין אדם לחבירו. ושוב אומר, אני ישנה מן הצדקות שאין בידי לעשותן אבל לבי ער לקיימן, והוא כמ"ש ישראל קדושים הן, רוצה ואין לו. אני ישנה מקרבנות שאין לנו עתה ולבי ער לק"ש ולתפלה שבאים במקום קרבנות, כנודע. אני ישנה מביהמ"ק שאין לנו עתה ולבי ער לבתי כנסיות ולבתי מדרשות שנקראים מקדש מעט. אני ישנה מן הקץ שנעלם ממני ולבי ער לגאולה כי בכל יום אחכה לו. אני ישנה מן הגאולה ולבו של הקב"ה ער לגאלני, [ומכנה את הקב"ה בשם לבי וכדמפרש שנקרא לבן של ישראל], והוא ע"ד ע"ש זכו אחישנה לא זכו – בעתה, ור"ל אני ישנה לקץ של בעתה מפני שהוא רחוק ממני ומפני עונותי אין לי זכות לקוות לאחישנה אבל לבו של הקב"ה ער לגאלני ע"י אחישנה. .
(שם) קול דודי דופק. ע"י משה, בשעה שאמר כה אמר ה' כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים ^זר"ל כאדם השולח ברכה ע"י שליח, כך דפק לנו הקב"ה אות אהבה וישועה ע"י משה, .
(מ"ר) פתחי לי. ר' יוסי אומר, אמר הקב"ה לישראל, בני פתחו לי פתח אחד של תשובה כחודה של מחט ואני פותח לכם פתחים שיהיו עגלות וקרניות נכנסות בו ^חהוא ע"ד שאמרו הבא לטהר מסייעין אותו. .
(שם) אחותי. שנתאחו לי במצרים ^טנתאחו הוא מלשון חבור ודבוק, מלשון מאחים את הקרע. בשתי מצות, בדם הפסח ובדם המילה, הדא הוא דכתיב (יחזקאל ט"ז) ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך ואומר לך בדמיך חיי, זה דם הפסח, ואומר לך בדמיך חיי – זה דם המילה ^יהלשון חיי כאן הוא מענין חופש הנפש, מלשון להחיות רוח שפלים (ישעיה נ"ז), [וע' מש"כ בבאור שם זה במובן זה בתו"ת פ' בראשית בפסוק כי היא אם כל חי] ור"ל בזכות אלה הדמים הנך נגאלת, ודריש כן מכפל הלשון ואומר לך בדמיך חיי. וע' בב"י לטור יו"ד סי' רס"ה כתב לענין סדר ברכות המילה וז"ל, ונוהגים לכפול ואומר לך בדמיך חיי, וכתב האבודרהם שע"י המילה יזכה לעוה"ז ולעוה"ב, עכ"ל, ומסגנון הלשון מבואר שהבין שכפילת הלשון הוא מנהג המברכים ולא מלשון הכתוב ולכן נותן טעם לזה לשתי זכיות, וכמה נפלא הדבר שהרי כן מפורש כפול בפסוק ולא שייך לומר על זה ונוהגים וגם לתת טעם על המנהג, וקצת יש ליישב הענין דכיון דכאן נדרש כפילת הלשון על שני מיני דמים, דם המילה ודם הפסח, א"כ א"צ לומר במילה רק פעם אחת, ועל זה אמר דנוהגין לכפול במילה, אבל זה דוחק, דכל כי האי הו"ל לפרש, וצע"ג.
ומ"ש האבודרהם שע"י המילה יזכה לעוה"ז ולעוה"ב, אולי ירמז למ"ש הילקוט (יחזקאל רמז שנ"ד), ר' אליעזר אומר וכי מה ראה הקב"ה לומר שני פעמים בדמיך חיי אלא אמר הקב"ה בזכות דם פסח ודם מילה תגאלו ממצרים ובזכותם אתם עתידים להגאל כו'. וע' מש"כ עוד בזה בתו"ת (ויקרא דף צ"א ע"ב) עוין שם. .
(שם) רעייתי. שריעו אותי בים ואמרו זה אלי ואנוהו, ה' ימלוך לעולם ועד ^יאודריש כאן רעיתי מלשון רועה ואדון והיינו שקבלו מלכותו. .
(שם) יונתי. יונתי – במרה, ששם נצטוו ונצטיינו בכל הפצות וצדקות ומעשים טובים כיונה זו שמצויינת, כמש"נ שם שם לו חק ומשפט ^יבהיונה היא מצויינת במיני צבעונין יתר משאר מיני עופות, ועיין מש"כ בתו"ת פ' יתרו בפסוק ביום הזה באו מדבר סיני. .
(שם) תמתי. תמותי – שנתממו עמי בסיני ואמרו לי כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע ^יגדאין זה מסדר הרגיל להקדים הבטחת המעשה טרם שומעין מה היא, אלא מפני שהיו תמימין עמי והאמינו בי באמונה יתירה לכן בטחו בי והקדימו נעשה לנשמע. .
(שם) תמתי. ר' ינאי אמר, תמתי – תאומתי, כביכול לא אני גדולה ממנה ולא היא גדולה ממני ^ידכמ"ש ישראל והקב"ה חד הוא [וע' חגיגה ג' ב' בתוס'] ואמרו (שבת קי"ח ב') כל האומר ויכלו הוי כמו שנעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית. , ור' לוי אמר, מה התאומים הללו אם חושש אחד מהם בראשו חבירו מרגיש, כך כביכול אמר הקב"ה עמו אנכי בצרה.
(שם) שראשי נמלא וגו'. שראשי נמלא טל – על שם שנאמר (תהלים ס"ח) ארץ רעשה אף שמים נטפו, קווצתי רסיסי לילה על שם שנאמר (שופטים ה') גם עבים נטפו מים ^טוהפסוק ארץ רעשה נדרש על זמן מת"ת, וגם כאן דריש הלשון תמתי לזמן מת"ת כמבואר למעלה, ואמר שראשי נמלא טל וגו' מצד מה שאז שמים נטפו וגם עבים נטפו מים [וגם זה הפ' נדרש במת"ת]. ויתכן עוד לומר כי ע"ד המליצה דמה את השמים להראש שהוא ג"כ בגובה גו האדם ואת העבים החשכים לקווצות שערות שחורות כמ"ש לקמן שחרות כערב. .
(שם) איככה אלבשנה. א"ר יוחנן, והלא אפילו תמה שבתמות יודעת לפשוט וללבוש ואת אמרת פשטתי את כתנתי איככה אלבשנה, אלא יום שנזדווג להם נבוכדנצר הרשע לישראל פשט מהם שני לבושים גדולים, לבוש כהונה ולבוש מלכות ^טזדריש פשטתי כמו פֻּשַׁטתּי – על ידי אחרים, ועל זה אמר איככה אלבשנה כאדם המתייאש מרוב צרותיו, ומתמיה ואומר איכה יבא לו כבודו ושלותו מחדש. .
(מ"ר) איככה אלבשנה. ריש לקיש אמר, והלא אפילו תמה שבתמות יודעת לפשוט וללבוש ואת אמרת פשטתי את כתנתי איככה אלבשנה, אלא מהו זה, לפי ששעת העצרת עריבה והלילה קצרה ^יזכבר נתבאר שדריש פסוקים אלו במתן תורה, ואמר במליצת הלשון פשטתי את כתנתי איככה אלבשנה, דמנהגם היה לפשוט הכתונת קודם השינה, וכאשר בא קולו של הקב"ה [היינו קול דודי] לדפוק לקום למת"ת כמש"כ ויהי ביום השלישי בהיות הבקר ויהי קולות וברקים [להקיצם] התאוננו ששינת העצרת עריבה והלילה קצרה ואך זה פשטו את כתנתם לשכב לישן ואיך זה ימהרו ללבוש, כלומר לקום, והענין הוא שהתאוננו שעוד לא הכינו עצמם להתקדש ולהטהר למאורע זו הקדושה של מת"ת. –
ועיין במג"א ריש סי' תצ"ד שמזה שרש המנהג [והוא מזהר] להיות נעורין בליל שבועות לתקן זה שישנו אז בלילה בזמן מת"ת, וכ"מ ממה שדרשו עוד במדרש שכשבא הקב"ה ומצאם ישנים קרא מדוע באתי ואין איש, וע' בראב"ע בפ' היו נכונים ליום השלישי ודבריו צ"ע. .
(שם) רחצתי את רגלי. רחצתי מטנוף עבודה זרה, יודעת הייתי שאבק של אותו מקום ^יחשעשיתי בו העגל. משיאני לעבודה זרה, ואע"פ כן – דודי שלח ידו מן החור ^יטכלומר אע"פ שהייתי במקום מאוס ונתעב, ומצוייר בשם חור, שהוא מקום מקונן לשקצים, אפילו הכי מאהבתו אותי לא מנע לשלוח ידו לקבל תשובתי, ויהיה הפי' רחצתי את רגלי מטנוף עבודה זרה של מצרים, ואיככה אטנפם בעגל, כלומר לולא האבק של אותו מקום שגרם לא הייתי מטנפם ברצון נפשי, ואעפ"כ, אע"פ שנפתיתי למעשה זו, אפ"ה שלח הקב"ה ידו מן החור לקבל תשובתי. .
(שם) מן החור. וכי מה טיבו של חור זה להיות מגדל שרצים ^כנראה דהלשון צריך תקון קצת, וכך צ"ל וכי מה טיבו של חור זה שהוא מגדל שרצים, ור"ל דפריך מה טיבה של מליצה זו לענין שייכות הקב"ה וישראל אחרי שהוא דבר מאוס ודרכו רק לגדל שרצים, וא"כ איך שייך למשל בו כזה. , אלא כך אמרה כנס"י לפני הקב"ה, רבש"ע, כל נסים שעשית לי ע"י כורש, וכי לא היה מוטב לעשותן לי ע"י דניאל וע"י אדם צדיק, ואע"פ כן – ומעי המו עליו ^כאר"ל ואעפ"כ אין לי בלבי עליו, אלא אדרבה מעי המו עליו מאהבה וגעגועים, ולפי"ז הוי הלשון מן החור תואר לכורש. .
(שם) מן החור. א"ר אמי, כעני שמבקש צדקה ^כבופושט ידו לפנים מן החור. ואע"פ כן – ומעי המו עליו, והוא אמר לי (ירמיה לא) המו מעי לו רחם ארחמנו נאום ה' ^כגר"ל ואע"פ שלא לכבוד הוא לשנינו שליחות יד באופן כזה מן החור, ומכוין להדרשות הקודמות והבאה דאיירי בזמן מת"ת, וזה הוא מפני שלא עלינו במעלה יותר עכובדה, אפ"ה אין בלבנו זה על זה אלא ומעי המו עליו ואף הוא אמר המו מעי לו. .
(שם) ומעי המו עליו. אמר ר' עזריה, אמר הקדוש ברוך הוא, גזר טב אנא, אתון אמרין ומעי המו עליו, גם אני אמרתי (ירמיה ד') מעי מעי אוחילה ^כדבמ"ר פ' ואתחנן פרשה ב' סי' כ"ד איתא הלשון בענין זה, אמר הקב"ה לירמיהו לך אמור להם לישראל, חייכם איני כופר בכם, אתם אמרתם לי בסיני ומעי המו עליו אף אני אומר לכם הבן יקיר לי אפרים על כן המו מעי לו, עכ"ל, וענין אחד לאותה האגדה עם זו שלפנינו, ושם הלשון יותר מכוון לבאור הענין מאשר הלשון שבכאן. ומה שאמר אתם אמרתם לי בסיני ומעי המו עליו מכוון להדרשות הקודמות דרריש פסוקים אלו בענין מתן תורה. .
(מ"ר) קמתי אני וגו'. קמתי אני – ולא אוה"ע, לפתוח לדודי – לתשובה ^כהמכוין להדרשה במדרש לקמן פרשה ז' סי' י"ג שנבוכדנצר הכין צלם והעמיד שלשה שלשה אנשים מכל האומות ואמונות וכן שלשה מישראל להשתחות לו, וכולם השתחוו לבד השלשה מישראל, והם חנניה מישאל ועזריה, וזהו שאמר קמתי אני לפתוח לדודי לקדש את שמו באהבה שלמה ולא אוה"ע שלא עמדו בנסיון, והדיוק הוא מיתור המלה "אני" [דהו"ל קמתי לפתוח] וכמו שדרשו על הפסוק ועברתי בארץ מצרים וגו' אני ה' אני ולא מלאך. .
(שם) וידי נטפו מור. מור מררים, כגזירת כורש שאמר דעבר פרת עבר, דלא עבר לא יעבור ^כופרת עובר באמצע העיר בבל וכשחזר כורש ממחשבתו להשיב את ישראל לארצו ולבנות את בית מקדשו מהטעם האמור במדרש כאן גזר אומר דעבר פרת עבר ודלא עבר שוב לא יעבור. , ואצבעותי מור עובר על כפות המנעול – שמשם ננעל פרת לפניהם.
(שם) וידי נטפו מור. מור – מרורים, שאמרתי לעגל אלה אלהיך ישראל, ואצבעותי מור עובר אעפ"כ מר עובר, עבר על מררי ^כזר"ל נשא את עוני, ועבר עליו מבלי משים לענשני, וכמו שנאמר וינחם וגו', והוי הטעם עבר על מררי כמו עובר על פשע. שנאמר וינחם ה' על הרעה וגו' על כפת המנעול – שמשם ננעל בפניהם שלא יכנסו לא"י ^כחר"ל ממעשה העגל נגזרה גזירה שלא יכנסי לארץ ישראל, ואעפ"י דבתורה מפורש עונש זה במעשה מרגלים, אפ"ה במחשבה עלתה זו במעשה העגל אלא שהמתין להם הקב"ה עד שתתמלא סאתן. וזהו שנאמר בעגל וביום פקדי [במרגלים] ופקדתי עליהם חטאתם זו, וזהו שאמר הכתוב במרגלים תשאו את עונותיכם, שני עונות, עון העגל ועון מרגלים, ועיין ברש"י שם. .
(שם) פתחתי וגו'. פתחתי אני לדודי ודודי חמק עבר – נתחבא, נתמלא עלי עברה, נפשי יצאה בדברו – בדבורו של כורש דגזר דלא עבר פרת לא יעבור ^כטכמבואר לעיל בדרשה וידי נטפו מור, ודריש חמק מלשון הסתתר התחבא, ועבר מלשון עברה וזעם. .
(שם) פתחתי וגו'. פתחתי אני לדודי ודודי חמק עבר – נתמלא עלי עברה כאשה עוברת ^לכונת המשל שמילוי העברה כמלוי אשה מעוברת. ודכותה בלשון חז"ל (גיטין ע' א') אכול שליש ושתה שליש ולכשתכעוס תעמוד על מלואך. .
(שם) נפשי יצאה בדברו. א"ר יהושע בן לוי, בכל דבור ודבור שיצא מפי הקב"ה במתן תורה יצאת נשמתן של ישראל, שנאמר נפשי יצאה בדברו, וכי מאחר שמדבור ראשון יצאה נשמתן האיך קבלו דבור שני, הוריד הקב"ה טל שעתיד להחיות בו מתים והחיה אותם, שנאמר (תהלים ס"ח) גשם נדבות תניף אלהים נחלתך ונלאה אתה כוננת ^לאמדלא פריך האיך חיו אחר שיצאה נשמתן נראה דהכונה יצאה נשמתן לאו דוקא יצאה ממש אלא כנוי לחלישות ועיפות יתירה עד שנראה כמת, והוא כעין הלשון אין התורה מתקיימת אלא במי שממית נפשו עליה, שאין הכונה ממית ממש, שהרי אח"כ לא שייך שוב קיום התורה, אלא הכונה שמצער ומחליש עצמו, וכן מצינו בלשון הכתוב וגם בעליו יומת שפירושו עונש, ובאיוב הן יקטלני לו איחל, דאין הפי' מיתה ממש, ובלשון חז"ל מה לי קטלא פלגא, שפירושו נזק, ועוד הרבה, וע' מש"כ בתו"ת פ' בראשית בפסוק כי היא היתה אם כל חי ובפ' חוקת בפסוק אדם כי ימות באהל.
וגם ראיה לזה דהלשון יצאה נשמתן הוא ע"ד צחות הלשון לחלישות ועיפות ולא כפשוטו מהא שנאמר שאמרו ישראל אם יוספים אנחנו לשמוע את קול ה' אלהינו עוד ומתנו, הרי דבדבור הראשון לא מתו, אלא שהיו קרובים לזה. .
(שבת פ"ח ב') מצאוני השומרים וגו'. מצאוני השומרים הסובבים בעיר – זה (עזרא ה') תתני פחת עבר נהרא וחביריו ^לבשכתבו שטנה על ישראל שלא יניחום לבנות את ביהמ"ק כמבואר בעזרא כאן, וזהו הכוני פצעוני וכדמפרש. , הכוני פצעוני – שכתבו שטנה על יושבי יהודה וירושלים, נשאו את רדידי מעלי שומרי החומות – חומותיה של ירושלים ^לגמוסב על נחמיה וסיעתו שהיו בונים החומה ושומרים אותה כמבואר בנחמיה ג' וד', ודריש מעָלַי כמו מֵעֲלֵי שומרי החומות, כלומר שנטלו כלי זינם. .
(מ"ר) מצאוני השומרים וגו'. מצאוני השומרים – זה שבטו של לוי דכתיב בהו (פ' ברכה) כי שמרו אמרתך, הסובבים בעיר – כמו שנאמר (פרשה תשא) עברו ושובו משער לשער, הכוני פצעוני – כמו שנאמר (שם) והרגו איש את אחיו, נשאו את רדידי מעלי – זה הזיין, דתני רשב"י, זיין שנתן להם לישראל בחורב, שם המפורש היה חקוק עליו וכיון שחטאו ניטל מהם. שומרי החומות – שומרי חומותיה של תורה ^לדדכתיב בלוי יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל, ובהיותם במצרים והיו חפשים משעבוד מצרים היו סובבים ושומרים ומשגיחים על קיום הדת בין ישראל העובדים. .
(שם) השבעתי אתכם. כפול ומפורש לעיל פרשה ב' פסוק ז'. שחולת אהבה אני. מה חולה מצפה לרפואה כן היה הדור שבמצרים מצפה לגאולה ^להכי מטבע החולה שאינו רואה חובה לעצמו אלא מצפה להבריא כך היו ישראל במצרים בענותם ובשפלותם לא נפל רוחם ולא אבדה תקותם לגאולה. .
(מ"ר) מה דודך מדוד. אומרים אוה"ע לישראל, מה אלוה הוא מאלהות, מה פטרון הוא מפטרונין ^לופטרון הוא מענין משגיח ומגין, ועל הפ' בפ' ויגש וישימני לאב לפרעה מפרש בב"ר לפטרון, ותשובת ישראל מבואר בדרשה הבאה. .
(שם) דודי צח ואדום. אומרים ישראל לאוה"ע ^לזבתשובה לשאלתם מה אלוה הוא מאלהות, כבדרשה הקודמת. דודי צח ואדום, צח לי בארץ מצרים ואדום למצרים, צח לי בים ואדום להם בים ^לחמפרש צח מענין מדת הטוב והחסד ואדום מענין מדת הדין, ואמר צח לי בים כמש"נ ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים, ואדום להם בים, כלומר למצרים, כמש"נ וינער ה' את מצרים בתוך הים. צח לי בשבת ואדום לי כל ימי השבת, צח לי בראש השנה ואדום לי כל ימי השנה, צח לי בעוה"ב ואדום לי בעוה"ז.
(שם) דגול מרבבה. מהו דגול מרבבה – דוגמא הוא ברבבה שלו ^לטפירש"י לשון היכר, דבר העומד לדוגמא להראותו, כלומר כזה עשה לי ואין זה דבר הניכר אף כאן מקומו ניכר. .
(חגיגה ט"ז א') דגול מרבבה. על שם ואתא מרבבות קודש (פ' ברכה) אות הוא בתוך רבבות קודש, הוא אש ומשרתיו אש ^מהבאור הוא מעין דרשה הקודמת עיי"ש. וע"ע מש"כ בתו"ת ר"פ ברכה בפסוק המובא כאן. .
(מ"ר) ראשו כתם פז. ראשו זו התורה, שנאמר (משלי ח') ה' קנני ראשית דרכו ^מאנסמך על המבואר בכמה אגדות שהתורה נבראת [כלומר היתה כתובה לפני הקב"ה] קודם שנברא העולם, ע' פסחים נ"ד א' ובמ"ר ר"פ בראשית, וזהו ה' קנני ראשית דרכו, וקנני מוסב על התורה דכן מתבאר בהמשך הפסוקים שם במשלי וראשית דרכו רמז לבריאת העולם. כתם פז – אלו ד"ת, שנאמר הנחמדים מזהב ומפז רב, קווצותיו תלתלים – אפילו דברים שאתה רואה אותן שהן קוצים בתורה – תלי תלין הם ^מבנראה טעם ובאור דרשה זו ע"פ מ"ש בחולין ס' ב', הרבה מקראות בתורה שראויין לשרף [כלומר שנראין בעיני הבריות שאין בהם כל צורך בתורה ועוד גנאי הוא לחברם עם הקדושה, רש"י] והן הן גופי תורה, כי טעמים גדולים תלויין בהם, ומפרש שם איזו הם, כמו והעוים היושבים בחצרים עד עזה (פ' דברים), וכן (פ' חקת) כי חשבון עיר סיחן מלך האמורי היא והוא נלחם במלך מואב, מאי נ"מ, ומפרש התם דאעפ"כ ענינים חשובים הם, יעו"ש, וכן בסנהדרין צ"ט א' אמרו במנשה שהיה יושב ודורש דרשות של דופי בפסוק ואחות לוטן תמנע, ותמנע היתה פילגש לאליפז, וילך ראובן בימי קציר חטים, ומבואר שם בגמרא דענינים גדולים נרמזים בכל אלה הפסוקים [עיין לפנינו בתו"ת בכל אלה הפסוקים למקומותיהם], וזו היא כונת תוכן דרשא זו, ויתכן שזו היא גם כונת דרשא הבאה שחורות כעורב אלו פרשיות של תורה שנראין כעורות ושחורות לאמרן ברבים וכו'. .
(שם) קווצותיו תלתלים וגו'. קווצותיו תלתלים זה השרטוט, שחורות כעורב אלו האותיות ^מגומכאן מוכיח הר"ן שכל השורות שבס"ת צריכין שרטוט מדאמר קווצותיו תלתלים דהיינו השורות שעשויות כתלתלים, ולאפוקי מדעת ר"ת שאין צריך שרטוט רק שורה ראשונה. .
(שם) שחורות כעורב. במי אתה מוצא דברי תורה במי שמשכים ומעריב עליהן לביהמ"ד ^מדוהחשך של השכמה ושל לילה מתוארות בשם שחורות. רבה אמר, במי שמשחיר פניו עליהם כעורב, רבא אמר במי שמשים עצמו אבזרי על בניו ועל בני ביתו כעורב ^מהמאן דאמר שמשחיר פניו עליהם כעורב הכונה שמענה עצמו על דברי תורה ומשחיר פניו, ורבא מוסיף כי לא די שמענה עצמו אלא גם אין דואג הרבה למצב בני ביתו, יען כי הדאגה מן החוץ וגם עת המלאכה תפריע את הרעיון הזך מתלמוד. .
(עירובין כ"ב א') שחורות כעורב. וכתוב אחד אומר (דניאל ז') לבושיה כתלג חיור ושער רישיה כעמר נקי, הא כיצד, כאן בישיבה כאן במלחמה, דאמר מר, אין לך נאה בישיבה אלא זק ואין לך נאה במלחמה אלא בחור ^מושני המעמדים מוסבים בתואר להקב"ה בשעה שהוא יושב כביכול במסבת פמליא של מעלה נראה כזקן, ובשעה שהוא עושה מלחמה עם צוררי ישראל נראה כבחור. .
(חגיגה י"ד א') שחורות כעורב. אלו תלמידי חכמים שנראין כעורין ושחורין בעוה"ז, אבל לעתיד לבא מראיהן כלפידים כברקים ירוצצו ^מזענין המראה שחור ועכור י"ל ע"פ הדרשה דלעיל שחורות כעורב במי אתה מוצא דברי תורה במי שמשחיר פניו עליהם כעורב, ועיין מש"כ שם אות מ"ה. וגם י"ל ע"פ מ"ש בתענית ז' א' שאמרה בת קיסר לר' יהושע בן חנניא תורה מפוארה בכלי מכוערה [שמראהו לא היה יפה] והשיב לה במשל ליין טוב שמשתמר יותר בכלי חרס, ושאלה אותו הלא יש אנשים נאים והם בעלי חכמה, והשיב לה דאי הוו סנו הוו גמירי טפי. וטעם הדבר משום דאם הוא נאה ביותר מטרידו יצרו ומבטלו מת"ת וכמ"ש בנזיר ד' ב' מעשה באדם אחד יפה ופחז עליו יצרו וכו', משא"כ אם אין להם יתרון זה הם פנויים ונתונין ביותר לעסק התורה, ומכל זה מבואר מ"ש אלו ת"ח שנראין כעורין ושחורין בעוה"ז וכו'. .
(מ"ר) שחורות כעורב. אלו פרשיות של תורה שנראין כעורות ושחורות לאומרן ברבים ואומר הקב"ה עריבות הן עלי, כמש"נ וערבה לה' מנחת יהודה ^מחנראה דדרשה זו מכוונת להדרשה דלעיל ריש פסוק זה ראשו כתם פז קווצותיו תלתלים אפילו דברים שאתה רואה אותן שהן קוצים בתורה – תלי תלים הם, ובארנו הענין שם אות מ"ב וצרף לכאן. אמנם כפי שמשמע מהמשך לשון המדרש נראה דמכוין לאיזו פרשיות דאיירו בעניני טומאה, וכגון פרשת זב וזבה. .
(שם) עיניו כיונים. עיין לעיל פרשה ד' פסוק א' בלשון עיניך יונים, וצרף לכאן. עיניו כיונים וגו'. עיניו כיונים אלו סנהדרין שהם עינים לעדה, על אפיקי מים – שהם אפיקים על מימיהם של תורה ^מטשהם מתחזקים לקיים מהלך מצב הדת והתורה, ויתכן הכונה למ"ש שיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה היכי שהשעה צריכה לכך, וכן ב"ד מכין ועונשין שלא מן הדין ג"כ כשהשעה צריכה, והיינו כדי לחזק מעמד הדת. , רוחצות בחלב אלו ההלכות שהן רוחצין אותן בשנים עד שעושין אותן נקיים כחלב ^נהוא ע"ד מ"ש מיני ומינך תסתייע שמעתתא, כי טובים השנים לברר דבר לאשורו. ויש מפרשים רוחצין אותן בשינים ע"ד שאמרו בב"ר ולבן שינים מחלב שהם יושבים וסודרים ד"ת בשנים עד שהם מוציאים אותה נקיה כחלב. , יושבות על מלאת – מלאתה של תורה, דבר אחר על מלאת של ירושלים כמש"נ (ישעיה א') מלאתי משפט ^נאר"ל שיושבות לתכלית מלאת משפט בירושלים. והלשון על הוא כמו בשביל, וכמו (פ' וירא) הנך מת על האשה אשר לקחת. .
(שם) לחיו כערוגת הבושם. [אמר רבי תנחומא, בתלמידי חכמים איירי], זה מלחים מקצת דבר וזה מקצת דבר עד שתהא הלכה יוצאת כמין לחיים ^נבמלחים ענינו מדביק כמו בויק"ר פ"ג כאדם שמלחים שני נסרים ומדביקם זה בזה, והוא לשון ערבי, והכונה כאן זה נותן מקצת טעם להדבר וזה מקצת עד שתהא הלכה יוצאת כמין לחיים, ולא נתבאר מהו זה כמין לחיים, ונראה דדרשה זו היא בהמשך ללשון הפסוק הקודם יושבות על מלאת, והוי הכונה שהלכה יוצאת במלואה כמו לחיים, כלומר מלאה בטעם ובסברא כמו מלואת הלחיים לפרצוף הפנים מזה ומזה, והלשון צריך תקון והג"ה קצת, ואולי צ"ל לחייו וגו וסמיך ליה יושבות על מלאת, זה מלחים וכו' עד שתהא הלכה יוצאת מלאה כמין לחיים, או עד שתהא הלכה יוצאת כערוגת הבשם. .
(מ"ר) לחיו כערוגת הבושם. אמר ר"א, מאי דכתיב לחייו כערוגת הבושם, אם משים אדם עצמו כערוגה זו שהכל דשין בה וכבושם זה שהכל מתבשמין בו תלמודו מתקיים ואם לאו אין תלמודו מתקיים ^נגדריש בזה שני ענינים, האחד לענין התלמיד שצריך שלא יהיה בו גסות הרוח, דבאופן כזה אי אפשר לתלמודו להתקיים שיבוש מלשאול מה שחסר לו בידיעת התלמוד, והשני לענין מי שראוי ללמד שלא ימנע תלמודו ללמד לאחרים. .
(עירובין נ"ד א') לחיו כערוגת הבושם וגו'. אמר ריב"ל, מאי דכתיב לחייו כערוגת הבושם, מכל דבור ודבור שיצא מפי הקב"ה במתן תורה נתמלא כל העולם בשמים. וכי מאחר שמדבור ראשון נתמלא – דבור שני להיכן הלך, הוציא הקב"ה רוח מאוצרותיו והיה מעביר ראשון ראשון, שנאמר שפתותיו שושנים נוטפות מור עובר, אל תקרא שושנים אלא ששונים ^נדמדייק מדלא כתיב שפתותיו כשושנים, כמו מראהו כלבנון כערוגת הבושם, ולכן דריש שושנים מלשון שנוי דהיינו ששינה בכל דבור ודבור להוציא רוח להעביר המור, ועיין עוד בסמוך אות נ"ז. .
(שבת פ"ח ב') מגדלות מרקחים. א"ר תנחומא, מה מגדלות הרקח הזה יש בו מכל מיני בשמים כך ת"ח צריך להיות מלא מקרא משנה ותלמוד הלכות ואגדות.
(מ"ר) שפתותיו שושנים. זה תלמיד חכם הרגיל במשנתו ^נהדריש שושנים כמו ששונים [כמו בדרשה הבאה] כלומר השפתים ששונות ולומדות תמיד והוא רגיל עי"ז במשנתו. ויתכן עוד לפרש, כי מי שאינו רגיל בתלמודו, או שאינו מסודר לו, אז עד שיביעו שפתותיו שושנים, כנוי לדבר מבורר ומאומת, יצאו מפיו גם פסולת ודברים שאינם אליבא דאמת, שזה מכונה בשם קוצים, משא"כ זה הרגיל בתלמודו ותלמודו מסודר לו הוא מביע אך דברים כנים ואמתים, והוא כולו שושנים. .
(שם) שפתותיו שושנים וגו'. אמר רב גידל אמר רב, כל ת"ח שיושב לפני רבו ואין שפתותיו נוטפות מר ^נומרירות מחמת אימה ויראת הרוממות של הרב. תכוינה, שנאמר שפתותיו שושנים נוטפות מור עובר אל תקרא מור עובר אלא מר עובר, אל תקרא שושנים אלא ששונים ^נזמדייק מדלא כתיב שפתותיו כשושנים כמו דכתיב כאן מראהו כלבנון, כערוגת הבושם, וכן קשה לו שהרי המור אין שייך בו נטיפה שהיא מין גידול שמתבשמין מריחו, ולכן דריש שושנים מלשון שנון ולמוד, ומר מענין מרירות וכדמפרש, וכפי דמשמע מערוך ערך טף הוא מוסיף לדרוש עוד עובר כמו בוער בהיפוך אותיות, וכמו אל תקרא מר עובר אלא מר בוער, וזוהי כונת הדרשה תכוינה. וענין הדרשה בהיפוך אותיות מצוי מאד באגדות, כמש"כ בבאור קהלת ח' ח'. .
(שבת ל' ב') נוטפות מור עובר. זה תלמיד שאינו רגיל במשנתו ששפתיו נוטפות מור ואע"פ כן עובר הוא וחוזר ומברר תלמודו ^נחעיין מש"כ לעיל אות נ"ה, ודריש מר מלשון מרירות, כי מי שאינו רגיל במשנתו אין בדבריו טעם ומתיקות אלא מעין מרירות, ואמנם אעפ"כ הוא מרירות עוברת לאחר שחוזר ומברר תלמודו. .
(מ"ר) ידיו גלילי זהב. אלו הלוחות שהיו של סמפרינין והיו נגללין ^נטבתרגום השבעים מתורגם ספיר – סמפרינון. והמשיל הלוחות לידים, כי כמו שהידים הן שתים ובכללם עשר אצבעות כך הלוחות שתים ובכללם עשרת הדברות. והתואר זהב היא ביחס אל התורה בכלל ע"ש הכתוב הנחמדים מזהב דכתיב בדברי תורה. .
(שם) ידיו גלילי זהב. ר' חנינא בן גמליאל אומר, הלוחות היו כתובים חמשה דברות על לוח זה וחמשה על לוח זה, על שם ידיו גלילי זהב ^סהבאור כמש"כ באות הקודם, וע' מש"כ בתו"ת פ' תשא בפסוק מזה ומזה הם כתובים. .
(מ"ר) גלילי זהב. ר' שמעון בן לקיש אומר בלוחות איירי קרא, מה הגלים הללו בין גל גדול לגל גדול גלים קטנים ^סודריש המלה גלילי משרש גל והלמ"ד הכפול בא לסימן ההקטנה, וכמו בשביעית פ"ח מ"ו ובספרא ומכניס לבדידה, הכונה בד קטן. , כך בין כל דבור ודבור שעל הלוחות היו כתובים פרשיותיה ודקדוקיה של תורה ^סאע' מש"כ בסמוך אות ס"ג. .
(שם) גלילי זהב. אלו דברי תורה שנאמר בהם הנחמדים מזהב ^סבוקאי על הלוחות, ובאור הלשון גלילי זהב הוא ע"פ הדרשה דלעיל ידיו גלילי זהב אלו הלוחות שהיו של סמפרינון והיו נגללין. .
(שם) ממולאים בתרשיש. חנניה בן אתי ר' יהושע אומר, בין כל דבור ודבור שבלוחות היו כתובים דקדוקיה ואותיותיה של תורה ' דכתיב ממולאים בתרשיש – כתרשיש, ומהו כתרשיש – כימא רבה ^סגהדקדוקים והאותיות אולי הכונה המסורות וקריין וכתיבין ופסקי טעמים. .
(ירושלמי שקלים פ"ו ה"א) ממולאים בתרשיש. זה התלמוד שהוא כים הגדול, האיך מה שנאמר (יונה א') וילך תרשישה, ונאמר כל הנחלים הולכים אל הים ^סדוכל חדושי התורה עיקרם ויסודם בתלמוד. .
(מ"ר) מעיו עשת שן וגו'. מעיו עשת שן זו תורת כהנים, מה עשת שן אתה עושה ממנה כמה יתדות כמה רמחים, כך תורת כהנים יש בה כמה מצות, כמה דקדוקין, כמה קלין וחמורין, מעלפת ספירים, מעלפת כחן של בני אדם שהיא קשה כספיר ^סהמעלפת כחן כלומר מתשת כחן, מלשון התעלפות, עולפו בראש חוצות, וע' ברכות י"ח ב' דמצייר לימוד ס' ויקרא [הוא ת"כ] להכאת הארי, והוא ע"פ דרשה זו מפני שכמה וכמה מצות ויסודי התורה תלויין בו יושר משאר הספרים. וקרא לספר ויקרא בשם מעים משום שהוא באמצע ספרי התורה כמו שהמעים הם באמצע הגוף, וכמ"ש לקמן על הכתוב בטנך ערמת חטים זו תו"כ מה כרס זו כו' כך תו"כ ב' ספרים מכאן וב"ס מכאן והוא באמצע. .
(שם) שוקיו עמודי שש. שוקיו זה העולם ^סובמ"ר פ' נשא פ' י' מפרש שוקיו זה העולם שנשתוקק הקב"ה לבראתו, מל' ועלי תשוקתו, יעו"ש. , עמודי שש – שהיה מיוסד בששה ימים ^סזורמז ענין זה כאן דאיירי בתורה להורות שכל מה שנברא בששת ימי בראשית קיומו תלוי בתורה, וכמ"ש אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי. .
(שם) מיוסדים על אדני פז. אלו פרשיותיה של תורה שנדרשות לפניהם ולאחריהם ^סחכמ"ש בגמרא מקרא נדרש לפניו ולאחריו, ונקראים אלו אדנים מפני שדרשות התורה הם יסוד ובסיס לכל דיני ומצות התורה כמו האדנים המחזיקים את הבנין. ודריש פז מלשון פזיזות, מהירת ההתנועעת אנה ואנה, וכמו מפזז ומכרכר (שמואל ב' ו', ט"ז), ופרשיות התורה מתנועעות ונדרשות לפניהן ולאחריהן. .
(שם) מראהו כלבנון וגו'. דרש ר' יהודה ב"ר סימון, כל המשחיר פניו על דברי תורה בעוה"ז, הקב"ה מבהיק זיוו לעוה"ב, שנאמר מראהו כלבנון בחור כארזים ^סטסמיך אפסוק דלעיל (י"א) שחורות כעורב, ונדרש בדברי תורה, ושם בארנו ענין תואר שחור לתורה. .
(סנהדרין ק' א') חכו ממתקים. כתיב (עמוס ה') כי כה אמר ה' לבית ישראל דרשוני וחיו, ושוב כתיב (יחזקאל ל"ג) חי אני נאום ה' אם אחפוץ במות הרשע, ועוד כתיב (שם י"ח) כי לא אחפוץ במות המת והשיבו וחיו, ועוד כתיב (שם) ובשוב רשע מרשעתו ויעש משפט וצדקה הוא את נפשו יחיה – היש לך בכל אלה חיך מתוק מזה, הוי חכו ממתקים ^ער"ל לא רק כי לא אייים בדברים קשים לענוש על חטאותיהם, אלא עוד משכם לתשובה בדברים נוחים ורכים כאב רחום החפץ בתקנת בנו. .
(מ"ר) חכו ממתקים. בשעה ששמעו ישראל בסיני אנכי ה' אלהיך פרחה נשמתן הדא הוא דכתיב (פסוק ו') נפשי יצאה בדברו ^עאעיין מש"כ בבאור הפסוק ההוא בבאור הענין פרחה נשמתן. , חזר הדבור לפני הקב"ה ואמר לו, רבש"ע, שלחתני אצל מתים, באותה שעה חזר הקב"ה והמתיק להם את הדבור ומלאכים מגפפין ומנשקין אותם ואומרים מה לכם אל תיראו, בנים אתם לה' אלהיכם, והקב"ה אומר בני אתם, עמי אתם, חביבים אתם, וחזרה נשמתן, הוי – חכו ממתקים.
(שם) חכו ממתקים וגו'. משל למלך שקידש מטרונה, וכיון שראה אותה התחיל לשבחה, ואף היא התחילה בקילוסו, הדא הוא דכתיב זאת קומתך דמתה לתמר, והיא משיבה חכו ממתקים וכולו מחמדים זה דודי וזה רעי בנות ירושלים ^עבכפי הנראה באה ענין דרשה זו בקצור, והכונה היא שבערך שקלסה הוא קלסתו היא, כי הוא קלסה וחכך כיין הטוב, זאת קומתך דמתה לתמר, והיינו בשבח החיך ובכל הגוף, ובערך כזה קלסתו גם היא, חכו ממתקים וכלו מחמדים, ג"כ בשבח החיך ובשבח כולו. .
(שם)

מאמרים על הפרק

פתחי לי פתח כחודה של מחט

מדוע ביקשתיהו ולא מצאתיהו?

שיר השירים – אמונה במדרגה הגבוהה ביותר

קריאה בטעמים - שיר השירים ה

ביאור פרק ה'

מאמר על הפרק

פירושים על הפרק

פירוש על הפרק